נסיעה סתווית למרבייה הקייצית
האמת היא, שלא תכננתי לטוס למרבייה (מרבלה? חלק כותבים ככה וחלק ככה, בספרדית כותבים Marbella ומבטאים Marbeya אז אני אלך עם הביטוי ברשותכם). בדרך כלל כשמתחיל הסתיו, אני נכנסת למקומות האפרוריים שלי ומתחילה לחשוב על יעד אפרורי כמו מזרח אירופה או לונדון, יעד כזה שיתאים לאווירה של אוקטובר נובמבר. אבל אז, נאוה, חברתי החמודה, הזמינה אותי לבוא אליה לבית שלה במרבייה. היא נסעה לחודש, בעיקר למטרת כתיבה ועבודה על הספר שלה, והסתבר לה שהלבד היה יותר מדי לבד ולא תזיק לה קצת חברה. שמחתי לבוא לעזרת חברה, ומראש סיכמנו שזאת תהיה שהיה של יחד-ולבד, היא עם הסידורים שלה והחיים שלה, ואני עם הסיבובים שלי ועם עצמי, ובתוך כל זה נבלה גם זמן של יחד.
אז לא תכננתי לטוס למרבייה.
בכל זאת יצא.
הנוף הקסום מהמרפסת של נאוה במרבייה
*
הייתי בקוסטה דל סול לפני 20 שנה בערך, וכבר ראיתי את מאלגה, וטורמולינוס, וביקרתי בסביליה ובגיברלטר, ובקו החוף הדרומי של ספרד, כך שלא בער לי לעשות טיול תיירותי באזור הזה. אמרתי לעצמי שזאת תהיה נסיעה מהסוג האהוב עליי - הסוג הפחות תיירותי, זה שהולכים בו לקניות בסופר השכונתי, ומבלים חצי יום בבית, או הולכים ברגל לבית קפה ופשוט סופגים אווירה. באתי במטרה לזרום לגמרי, בלי לתכנן כמעט שום דבר מראש. מה שיהיה – יהיה.
רק דבר אחד הייתי חייבת לעשות. להגיע לרונדה. יש לי קטע כזה שאני 'קובעת דייט' עוד בארץ, עם מקומות שאני רוצה לבקר בהם וברור לי שאגיע לראות אותם, זה קרה לי אז בברלין עם הלונה פארק הנטוש, ועכשיו זה קרה לי עם רונדה. אני כל כך אוהבת עיירות מסתוריות כאלה, עוצמתיות, שכל תמונה שלהן גורמת לך לרצות לעמוד בנקודה שבה עמד הצלם ולספוג את כל התחושות. מבחינתי, לראות את הגשר הבנוי הזה מעל תהום עמוקה כל כך, שבקצהו השני יש עיירה קטנה שכולה בנויה על ראש הר, מוקפת ואדיות עמוקים, זה משהו שאני לא יכולה להתעלם ממנו. ישר עולות לי בדמיון תמונות של אנשים מההיסטוריה, שבנו את העיר ובטח נלחמו עליה גם מתישהו, וזה מרגש אותי לגמרי. אז קבעתי דייט עם רונדה. זה כן.
*
הטיסה למאלגה עברה דרך רומא, עם קונקשן קצת ארוך מדי, אבל לא מספיק בשביל לצאת לעיר, מה שאיפשר לי בעיקר "לפתוח עמדה" בשדה ולעבוד על המחשב (אינסוף נקודות טעינה, אבל כסאות לא נוחים בעליל). ניסיתי גם לראות סדרות אבל לא מצאתי תנוחה נוחה לשבת אז וויתרתי, ובעיקר הסתובבתי שם הלוך ושוב כמו טום הנקס בסרט הזה שהוא היה פליט וחי בשדה תעופה. חוויה מעניינת לכל הדעות. (לא באמת).
פתחתי עמדה בשדה התעופה
הגעתי למאלגה בערך בחמש אחה"צ, היישר אל הרכב של נאוה ומשם בכיוון דרום למרבייה. לאט לאט התגלה בפנינו הנוף שזכרתי, למרגלות ההר המיוחד (שמשך כל השהייה שלי שם לא צילמתי כמו שרציתי), וכעבור 40 דקות בערך, הגענו למרבייה. מרבייה היא עיר חוף יוקרתית, המשמשת אתר נופש לתיירים עשירים מאוד מכל העולם, כולל מפורסמים למיניהם (אחסוך לכם את הציפייה – לא נתקלתי באף מפורסם במשך כל שהותי באזור, למרות שנאוה טוענת שראתה את אל גור או טוני בלייר (אני לא זוכרת מי מהם) משחק גולף במגרש שמול הבית שלה). היא בנויה כך שיש שכונות בחלק הצמוד לים, ויש שכונות בחלק שעולה אל ההרים, וביניהן מפריד כביש אגרה אימתני (A7).
בגלל שלא ממש היו לי תוכניות, וכמו שכתבתי, זאת לא היתה נסיעה תיירותית רגילה, הפעם יצא לי להכיר את האזור כמו מקומית. פגשתי אנשים חדשים, והגעתי לפינות קסם שכנראה לא הייתי מגיעה אליהן במסגרת נופש רגיל ומסורתי. כמו שאני רואה את זה, יש יתרונות בכל סגנון של טיול, ולשמחתי יצא לי לחוות את שני הסוגים באזור הזה, אז אפשר להגיד ש"סגרתי את הפינה". (מה שכן, זה קצת עשה לי חשק שיהיה לי בית נופש קבוע שם עכשיו.. הממממ... מעניין).
*
ועכשיו לתכלס – המלצותיי למרבייה, בקטנה
הרשת מלאה במדריכי טיולים מפורטים לאזור, ואני בטוחה שלא חסרות המלצות לקוסטה דל סול ולמרבייה בפרט, לכן, כמו שאני עושה בד"כ, אכתוב פה היי-לייטס קטנים שלי, בנימה קצת יותר אישית (ותודה לנאוה שהכירה לי אותם).
בשעות הפנאי נסיעה קצרה ל- Benhavis. כפר הררי קטן, שהינו חלק מהכפרים הלבנים הפזורים להם בהרי אנדלוסיה. יש בו סמטאות קטנות יפות, גלריות לאומנות ועבודות יד, בתי קפה ומסעדות, וכמובן חנויות מזכרות, בגדים ותיקים. השיטוט בכפר לא ארוך מדי, אבל קסום ומוקף בנוף הררי מלא אווירה, והעלייה אליו מלווה בנוף מדהים המשקיף אל הים.
גלריית קרמיקה מקומית שנמצאת במלון בוטיק בכפר, מקום מקסים לרכישת מזכרת מיוחדת
סיור בטיילת של Puerto banus. חוף הנמל של השכונה היוקרתית מאוד הזאת. בחלקו הדרומי של החוף ישנם מפרצונים קטנים שנוצרו ע"י שוברי גלים, ומאוד נחמד לשבת על הסלעים ולהקשיב לרחש הגלים, או סתם לטייל על החול. בהמשך הטיילת ישנו אזור של בתי קפה ומסעדות, ובצידה השני, נמצא אזור העגינה של היאכטות, וגם שם גלידריות, חנויות, ובתי קפה הומים אנשים יפים ונכונים.
?מי רוצה יאכטה
כשאין מצלמת סלפי, צלמי עצמך מול מראה
הצטרפות לטיול יומי מודרך. אני הצטרפתי לטיול מודרך לרונדה, כיוון שרציתי הסעה לעיר ולא היה לי רכב, וגם הרגשתי שההדרכה בפועל תיתן לי כמה זוויות חדשות ונקודות מבט מעניינות. אפשר מראש להירשם לטיול רק לאופציית ההסעה או גם לאופצייה המודרכת. בפועל, ההדרכה היתה קצת מעייפת (כל הסבר חזר על עצמו בשלוש שפות - אנגלית, צרפתית וספרדית, וזה היה די מתיש), אבל כן קיבלתי אינפורמציה מעניינת פה ושם, וגם כניסה לעוד מקומות שלא בטוח שהייתי מגיעה אליהם בסיור עצמאי. הצטרפתי לטיול דרך בית מלון על החוף (פשוט שאלתי בקבלה אם זה אפשרי, ואכן צירפו אותי). אפשרות נוספת היא לגשת לסוכנות תיירות מקומית או להצטרף לסיור דרך רישום באינטרנט.
המלצות נוספות לשעות הפנאי ובילויים במרבייה, אפשר ומומלץ לחפש באתר הזה, שמרכז הרבה מידע ואינפורמציה על העיר והאזור כולו.
שופינג La Can'ada – קניון גדול מאוד, שנמצא למרגלות הכביש המהיר, ויש בו הכל. כל הרשתות (כולל tiger האהובה עליי, שעוזרת לי עם מתנות לילדים), חנויות, מסעדות מכל הסוגים, בתי קפה, נו – קניון, כל מה שצריך ממנו - יש שם. אני בדרך כלל ממש לא בעניין של שופינג כשאני בחו"ל, זה תמיד נראה לי קצת בזבוז זמן, אבל בגלל שאני מחויבת לחזור עם שלל ("אמא, מתנות זאת לא מילה גסה" - ציטוט מדויק), אני תמיד מוצאת את עצמי מחפשת קניון, כדי לסגור את כל הקצוות בפעם אחת (בגדים, משחקים וקשקושים, וגם איזה משהו לנשנש בין לבין).
אוכל La casa del Hummus – ברור שאמליץ על עסק של ישראלים (כל עוד בדקתי אותו). המסעדה המתוקה הזאת הוקמה לפני כמה חודשים ע"י זוג ישראלים, והיא ממוקמת במרכז העיר קרוב לעיר העתיקה. אוכל טעים שמזכיר את ישראל (אני מאוד אוהבת לאכול אוכל שמזכיר את ישראל כשאני בחו"ל), חומוס אמיתי, פיתות מישראל, פלאפל מעולה, סלטים, ולא פחות חשוב – אירוח מהלב, עם חיוך ואווירה טובה.
Lizarran - אני יודעת שזה בטח מאכזב לשמוע, אבל אני לא מחובבי הטאפס (אני גם ממש לא אוהבת סושי. הנה, אמרתי את זה). בכל אופן, בגלל זה אין לי המלצה ממש מיוחדת בתחום. אבל אני כן יכולה לספר שבקניון לה קניידה, אכלנו במסעדת הטאפסים הזאת, שמאוד אהבתי, ומסתבר שזאת רשת די גדולה. היה להם גוואקאמולי מעולה ועוד מנה של פריטטה ממש טובה. חוץ מזה המלצרים שם כל הזמן הוציאו מנות מעניינות שנראו ממש טוב והציעו לסועדים, והכל בקריאות התלהבות שבא לך רק לעמוד לידם ולשיר בספרדית.
La Viborilla - מסעדה במאלגה שעצרנו בה לאכול צהריים בדרך לשדה התעופה, והמיקום שלה פשוט מופלא. היא נמצאת על צוק לא גבוה, ממש מעל הים, צופה אל הכחול הגדול, ומומלץ להגיע לשם ולו בשביל הישיבה הזאת אל מול הים הרגוע והמקום החבוי והמיוחד.
תחבורה נושא בעייתי. למעשה, אם אין לך רכב, זה כנראה מאוד יקשה עליך להתנייד באזור. כמובן שאפשר להזמין מוניות, אבל אני מודה שלא ראיתי הרבה כאלה ובפעם היחידה שהזמנתי מונית (כדי להגיע לתחנת האוטובוס על הכביש המהיר, שממנה אספו אותי לרונדה), הנהגת סיפרה לי שאין הרבה מוניות באזור הזה, ורובם מסתובבים יותר באזור התיירותי של מאלגה, וממש מעט ליד החופים של מרבייה. בקושי בשכונות האחרות. פשוט כי כמעט לכל מי שנמצא שם יש רכב. בקיצור – אם בא לך לטייל ולהסתובב, מומלץ לשכור רכב. ללא קשר, מרבייה היא מקום מצוין להתמקם בו ולצאת ממנו לטיול כוכב, כל יום נסיעה לעיירה אחרת. היא קרובה מרחק נסיעה לגיברלטר, סביליה, גרנדה, מאלגה, רונדה, ועוד עיירות וכפרים באנדלוסיה.
רונדה טוב אני מקדישה לטיול הזה פוסט נפרד, זה ברור לכולנו. לקריאת הפוסט על רונדה הקליקו כאן.
אבל בינתיים, עד שיעלה הפוסט על רונדה, קבלו טיזר קטן
*
אם לסכם, מרבייה בהחלט עיר בטוחה ונעימה למטיילת לבד, בהנחה ואת עם רכב. אחרת קצת פחות נוח להתנייד ולטייל בה. המרחקים בין השכונות די גדולים, ולא בכל שכונה יש הרבה מה לעשות מעבר לסיבוב היכרות עם הבתים הספרדיים היפים או ישיבה בקפה הקבוע והליכה ליד הים. לעומת זאת, ברכב הכל מאוד קל, נגיש וקרוב, כך שזה לגמרי משמעותי. רוב האנשים שם עסוקים בענייניהם, וגם כשהאזור מלא, עדיין יש מעין שקט רגוע כזה ותחושה של אוורור. (תזכורת לעצמי - הייתי בסתיו, ולמרות שעדיין היה מזג אוויר נעים מאוד, אני מתארת לעצמי שבקיץ הרבה יותר עמוס שם). אגב, אם לא רלוונטי לך לשכור רכב, ועדיין בא לך לבקר באזור, אולי עדיף להשתכן באזור מאלגה או טורמולינוס, שם קל יותר למצוא מוניות ותחבורה ציבורית נגישה ומשם גם יוצאים רוב הסיורים המודרכים לכל אזור קוסטה דל סול.
*
בקיצור, היה מקסים. אני לגמרי לוקחת לתשומת לבי יעד קייצי בחופשה סתווית, לא תמיד חייבים ליישר קו עם האפרוריות.
